<h1>העיטור אות מ' מודעא</h1>
<h2>דף נח.</h2>
וקימא לן כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני כדפסקינן בגמרא [ב"ב מ"ח ע"א] והלכתא בכולהו היכא דלא מסר מודעא זביניה זביני אפילו בשדה זו ואפילו הוה ליה לאשתמוטי ואפילו לא ארצי זוזי דאגב אונסיה גמר ומקני. והא דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל. וקימא לן כשמואל דאמר אף בשטר לא קנה עד שיכתוב אחריות הני מילי היכא דלא יהיב זוזי אבל אי יהיב זוזי קני בשטר לחודיה ולא בעינן אחריות כדאמרינן [שם] ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי דאגב אונסיה גמר ומקני וכן הלכתא. ומסתברא דלא אמרינן אחריות טעות סופר הוא לגבי סקריקון. וכתב גאון והוא הדין ללוקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה דאי יהיב זוזי קני והאי דלא אקשינן לרב דאמר בשטר קנה מהא דגרסינן בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צ"ה.) כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו וכו' רבי יהודה אומר יכולה היא שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי אלמא כולי עלמא מודו אם חתמה לראשון או לשניהם לא איבדה כתובתה דשטרא לא מהני וצרפתי מוקים לה ההיא בשטר ראיה לא קני והכא בשטר מקנה ומסתברא דהתם שטר מכר כתוב והאשה חתמה ואמרה דין ודברים אין לי עמך אבל היכא שהאשה כתבה שטר בשמה קנה. והא דפסקינן הכא אף על גב דלא ארצי זוזי קני. מסתברא פירוש ארצי זוזי דבעידנא דקא אניס לה לא אחוי ליה להנהו זוזי ולא אמר ליה הנך זוזי יהיבנא לך דלא סמכא דעתיה ואף על גב דבתר הכי יהיב ליה לא גמר ומקני אבל אחוי ליה להנהו זוזי ויהיב להו ניהליה גמר ומקני דאי כרב אלפס דפריק בפרק הנזקין היכי שני לישנא דגמרא דהכא נקט יהב זוזי והכא ארצי זוזי. ויש מפרשין דלא ארצי זוזי שלא הראם לשולחני והלכך לא קשיא הלכתא אהלכתא ותליוה וזבין זביניה זביני בדיהיב זוזי לא שנא ארצי ולא שנא לא ארצי ואפילו הוה ליה לאשתמוטי.
ודוקא אנסוהו למכור דאגב דקביל זוזי אגב אונסיה גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרינן אגב אונסיה גמר ומקני כדאמרינן ומודה שמואל היכא דיהיב זוזי הלכך גבי אשה נמי כי פליגי אמימר ורב אשי דוקא תלוהו וקדיש ככלהו דיהיב זוזי ואתתא קבלינהו אבל אנסוהו לקדש אשה ולקנותה לאו כלום הוא. גרסינן בפרק הכונס (ב"ק ס"ב.) מה בין גזלן לחמסן חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי ואי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רבא תליוה וזבין זביניה זביני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני.
<h2>דף נח:</h2>
גרסינן בפרק הנזקין תנו רבנן הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון וסקריקון עצמו צריך שתשהא שנים עשר חדש אבל באנפרות אפילו שהא שנים עשר חדש ואין בידו ליקח הלוקח ממנו מקחו בטל דסבר השתא לא קימא לי שעתא ולמחר אסלקיה ולא גמר ומקני וכן הלכתא. אמר רב יוסף נקיטינן אין אנפרות בבבל מאי טעמא כיון דאיכא בי דוור ולא אזיל וקביל אחולי אחיל קמיה והלוקח ממנו מקחו קיים. [ומסתברא דנותן לבעלים רביע כדין סקריקון (יל"ע על מאי קאי)]. וחזינן לגאון דאמר הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון והלוקח ממנו מקחו קיים דכי גבאו בחובו כאלו קנאו ממנו ואין זה אונס ושבשתא היא. תשובה לרבוותא מלך שאנס בית מישראל ולקחו ישראל אחר ממנו איכא מאן דאמר דינא דמלכותא דינא ואיכא מאן דאמר דינא דגזלן דיינינן לי ואיכא מאן דאמר דינא דסקריקון שאם שהה בפניו שנים עשר חדש כל הקודם ליקח זכה ונותן לבעלים רביע אבל לא נשתהא שנים עשר חדש ויש בידו ליקח קודמין לכל אדם אבל אין בידו ליקח נותן לבעלים רביע. ומסתברא דדינא דאנפרות דיינינן ביה כמו חמסן דהיכא דלא אמר רוצה אני הלוקח ממנו מקחו בטל. ובתשובות רבינו אלפס גוי שגזל בית ומכרה לישראל חייב להחזיר לבעלים וחוזר על הגוי דתנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ואף על גב דהתם במשנה אחרונה נותן לבעלים רביע הני מילי בסקריקון שבעל השדה נותנה לו וכותבה בשמו אבל גזלן לא. ואם סקריקון זה הוא מלך קנה הלוקח ומקחו קיים. וכתב רבינו חננאל גוי שגזל שדה מישראל וקנאה ישראל אחר דינה כדין סקריקון אם קדם וקנאה קודם שנשתהה ביד הגוי שנים עשר חדש הבעלים מוציאים אותה מידו שהן קודמין לכל אדם ואם אין בידו ליקח זכה הלוקח ונותן לבעלים רביע בקרקע שהוא שליש במעות כשמואל ולאנפרות לא דמיא ואפילו נשתהה ביד הגוי שנים עשר חדש נותן לשני רביע. ובתשובה היכא שנכנסה מלכות במלכות אחרת ועקרה מלכות הראשונה ויש מהן שגלו ונטלו מהן הקרקע שלהן אם יכולין בעלים הראשונים לחזור על הקרקע ולא נתיאשו לא גרע מסקריקון דבעינן שיקנה מבעל הבית ואחר כך מסקריקון ואם לקח אותה מבעלים שגלו והוציא אותה הלוקח מיד הגוי אין הבעלים הראשונין יכולין לומר לו אילו היינו יודעין כך לא מכרנו, אלא מה שמכרו מכרו. והני מילי דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש אין הלוקח צריך ליקח מבעלים הראשונים. ומלכות שנעקרה לגמרי והושיב יושבים אחרים אין אדם יכול לומר קרקע זה שלי ולא דמי לסקריקון וכל מי שלקחה מן המלכות חדשה מקחו קיים כדאמרינן (גיטין ל"ח.) עמון ומואב טהרו בסיחון. והלוקח מן השבאין אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו ולא עשו תקנת השוק כלל אלא בגנב כדפרישית. ירושלמי פרק א' בערלה ופרק ז' בכלאים ויש קרקע נגזלת אמר רבי הילא אף על פי שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע.
